היכולת של אביב היתה לנרמל את הכל

אביב הקולגה.
בעבודה שלנו, אין רגע דל אחד. כמו רכבת הרים אין סופית רק בלי תחנה… כך שיציבות וודאות זה מצרך נדיר אצלנו. (שזה בעצם גם הקסם)
אביב בשבילי היה “התחנה”, שמאפשרת קצת להתאפס. היכולת של אביב היתה לנרמל את הכל, לתת פרופורציות אחרות לכל סיטואציה.
לתת עצה, לזרוק את המילה הנכונה במקום הנכון שיגרום לחשיבה קצת אחרת על הדברים. ובעיקר לקבל שיש דברים גדולים מאיתנו.
ליבנת קראה לו “הכותל” כי כולם מצאו אצלו את האוזן הקשבת שהיו צריכים, בכל יום ובכל שעה.
אחד המשפטים שזכורים לי (ולא הפסקתי לומר לו שזה משפט שאני אקח איתי לתמיד), כששאלתי אותו איך הוא עם המצב העסקי אצלו, אז הוא ענה “אני כל יום קם בבוקר ובודק אם אני עשיתי את המקסימום שאני יכול, אם אני עונה כן אני חי עם זה בשלום, אחרת ממקסם”

אביב, אתה תהיה חסר לי מאוד.
נשארת ברכבת ההרים אבל ללא התחנה.

אביב האבא.
לאביב ולי היו לא מעט שיחות על הילדים, ההתבגרות שלהם ושלנו. על העובדה שכל הגוזלים מתחילים לעזוב את הקן. ושעכשיו זה הזמן שלנו ההורים לעצמנו לפרוח ולהתפתח.
באחת השיחות סיפר שהיה חשוב לו לטוס עם רותם לפריז, רק הוא והיא. אהבתי את עצם הרעיון של טיסה של אבא ובת לחו”ל .
אביב סיפר שנתן לה את כל העצמאות והחופש לתכנן את כל הטיול. ושהיא תחליט ותבחר את המוזיאונים, התערוכות, ההופעות ואפילו הקניונים..
סיפר שבנתה טיול מתוכנן עד הקצה כולל מסעדות מיוחדות במקומות שונים ומשונים. אמר שהלך אחריה בגאווה (למרות שנשברו לו הרגלים ) ונפעם מהתכנון המפורט והמדוקדק שלה.
בשיחה אחרת סיפר שהיה עם הבנים במשחק בחו”ל, כשבאחד הימים איבד את הארנק ולא יכול היה לו כסף למונית לחזור למלון ומצא את עצמו הולך ברגל עם שני ילדים ב 23:00 בלילה, אמר שהשביע את הילדים לא לספר את זה ללבנת.
אביב העריץ את הילדים שלו, הם היו מקור הגאווה שלו. וכמעט בכל שיחה אחד מהם אוזכר. ובכל אחד מהסיפורים אפשר היה להכיר את אביב האבא, הערכי המחנך המכיל החם ואוהב.

דקלה מור